סיפורים-נרטיבים-מיתוסים וסמלים הנוגעים לדמותו של הנביא שועייב

סיפור = תיאור רצף אירועים ללא פרשנות ובצורה "אובייקטיבית."

נרטיב = סיפור שעבר שינוי מתוך החוויה האישית והתייחסות לאופי ולאישיות, למערכת האמונות והערכים, ולתפיסת העולם האישית.

מהו מיתוס? המיתוס הוא "נרטיב" של קבוצה (שבט, עם) שתפקידו להכניס סדר בחוויות העולם של האנשים, סדר בעולם הנתפס כחסר הגיון, לעיתים לא צודק ולא הוגן; עולם בו שולטת המקריות וחוסר הסדר.
המיתוסים, אומר רולו מי, "הם דפוסים נרטיביים המעניקים משמעות לעצם קיומנו." המיתוסים חיוניים לבריאותנו הנפשית. החברה מתלכדת סביב המיתוסים. המיתוסים מהווים פרשנות אישית לחוויית העולם הפנימית ביחס לעולם שמחוץ לנו.
לדוגמה, בתנ"ך נשאלת השאלה מדוע רע לצדיקים וטוב לרשעים. הדת או המורשת הדתית מנסה לתת לנו מענה לשאלה מציקה זו.

מה היא הזהות האישית? זהות עונה על השאלות: מי אני? ו- לאן אני שייך? מכאן שהזהות משמעותית רק בהקשר החברתי. בחיפוש הזהות אנו עושים שימוש בהשוואות: מה דומה מה שונה? או: מי בפנים ומי בחוץ? השוואות בהקשר האישי והקבוצתי.
ניתן לומר שקיים מעגל של השפעה הדדית בין הנרטיב, המיתוס והזהות האישית. בתקופת המודרניות החל כרסום במעמד המיתוס, מאחר ונחשב לא-מדעי. לדבר זה השפעה שלילית על נושא הזהות, על ריבוי חרדות.

                                                                  נרטיב -- מיתוס -- זהות אישית --  נרטיב

מהו סמל – Symbol?
למשל, חפץ מסוים המציין תכונה, מצב- נפש, כגון פרח החבצלת הלבנה המסמלת את התום א ורד המסמל אהבה עזה- כל דבר שמייצג , מסמן או מציין דבר מה אחר.
מהותו הפנימית של הסמל הוא במעבר מהגשמי אל הרוחני.

מה בין סימן לסמל ?
סימן הוא חפץ או מושג שבדרך ישירה חד-משמעית מייצג משהו אחר או מצביע
על כיוון והתנהגות ,כמו תמרור המודיע לנו על מה שצפוי בהמשך הדרך.
במתמטיקה ובלוגיקה קיימת המרת מושגים בסימנים ובסמלים :
שווה = ; גדול מ - < אי שוויון - ≠ אין סוף - ∞
או סימון לשמירה על זכויות יוצרים © וכדומה.

לפיכך ניתן לומר כי סימן מציין משמעות מוגבלת לדבר עצמו.
הסמל קרוב מאוד בתפקידו לסימן ולעתים קרובות אנחנו משתמשים בשניהם לחלופין. אבל לסמל יש בדרך כלל משמעות עמוקה יותר. לדוגמא: אש כסימן לדבר מה בוער, בהשוואה לאש כסמל לחיים.
השימוש בסמלים נועד למה שאפשר לבטאו רק בביטוי סמלי , ואי אפשר לבטאו ביטוי מילולי.

- הסמלים מאפשרים להציג את העולם בהיבטיו התרבותיים (ולאו דווקא הדתיים ) בנוסח "גלגולו של סמל"; הסמל יכול להציג את המורשת הדרוזית.

- מנקודת ראות חברתית - ניתן לדון במשמעות הסמל על רקע הצורך החברתי לגיבוש הזהות הקבוצתית כתופעה אוניברסלית וכצורך לחברה רבת הפנים ורבת המתחים של ימינו.
גם בימינו שומרים הסמלים על כוחם להשפיע עלינו, אם כי אולי אנחנו פחות מודעים להשפעותיהם מאשר בעבר.
סימן נחשב לייצוג גלוי ,שרירותי במובחן ובשונה מהסמל שהוא תוצר פנימי של המשגה והפנמה.
ונחשבים לממריצים ומלאי חיים ; אחרים, כגון כחול , נסוגים ונוטים להרגיע. הקשת המכילה את כל הספקטרום נחשבת לסימן מזל.

משה ובנות מדיין:
מקור הסיפור: הסיפור מופיע בארכיון הסיפור העממי (אסע"י), באוניברסיטת חיפה. הוא סופר ע"י מוחמד קאסם מכפר מג'אר ונרשם ע"י יפתח חביב.
הסיפור מדגיש כמה מוטיבים מרכזיים:
התנהגותן של בנות מדיין. הן מוקירות תודה למושיען ומספרות את סיפור הצלתן ליתרו. הנביא מתרשם מגבורתו של משה ומזמין אותו לביתו.
הבנות ממלאות את בקשת יתר ומוליכות אותו לבית הנביא.
צניעותו של משה מודגשת. הוא אינו מוכן להביט בבנות אלא עוקב אחריהן לבית יתרו.
תכונה זו מתקשרת לעקרונות הדת הדרוזית המצווה על צניעות, וטוהר.
למרות שהסיפור מדגיש את התנהגותן הצנועה של בנות הנביא ושל משה. אולם הוא רומז על פתיחותו של הנביא שועייב כלפי הזר שאינו בן אמונתו. הוא סקרן ומוכן להזמין את הזר לביתו.

פטירת נבי שועייב בקרני חיטין:
מקור הסיפור: הסיפור מופיע באסי"ע. הוא סופר בערבית ע"י חסן טאפיש מכפר מעג'ר ותורגם ע"י בנו עובדיה טאפיש. את הסיפור רשם יפרח חביב.
בפתיחת הסיפור מודגש כי יתרו יצא לחפש את משה. יתכן ומקום קבורתו של משה לא נודע ויתרו מבקש להפרד ממנו.
בסיפור מופיעים כמה מוטיבים על טבעיים:
עמידתו הזקופה של הנביא במשך חמש עשרה שנים כשהוא נשען על מקלו.
המטה הפלאי: לפי המסורת האיסלמית את המטה קיבל אדם בגן עדן והעבירו להבל, אחר כך הוא עבר מדור לדור עד שהתגלגל למשה ומשם ליתרו. למטה זה סגולות פלא למשל הבערת האש בסנה, הוצאת מים מהסלע וחציית ים סוף (לפי המסורת היהודית).
הנחש בסיפור מסמל את כוחות הרשע המגיחים מן האדמה. יתרו הסב בשנים אינו נפטר משיבה טובה במסעו הארוך אלא הנחש הרשע עורב לו ומכריעו.
עקבות רגלו של יתרו בסלע: דומה לאגדות אחרות על הנביא שועיב בסמוך לקבר המזוהה עם כף רגלו של הנביא (דעסה) שלתוכה יוצקים שמן. בשמן משתמשים אחר כך כסגולה למרפה ומורחים אותו על כל חלקי הגוף כסימן לברכה ולסגולה.



כיצד התגלה קברו של נבי שועייב
מקור הסיפור: הסיפור נמצא באסי"ע (ארכיון הסיפור העממי בישראל – באוניברסיטת חיפה). את הסיפור סיפר מר מוחמד קאסם מנצור ורשם אותו יפרח חביב ב 29 ליולי 1967 בסוכת הגפנים של המספר.
הנוסח הדרוזי של הסיפור הוא אגדה הקושרת את גילוי הקבר לדמותו של המצביע צאלח-א-דין ולפיכך גם מקשרת את הסיפור למקום הגאוגרפי (בו נערך הקרב בין הצלבנים למוסלמים בקרני חיטין).

בסיפור מופעים כמה מוטיבים האופייניים לסיפורי עם:
- סיפור על מקום קבורתו של צדיק –מקום הקבורה לא נודע ומתגלה לאחר שנים מרובות בכוח עלטבעי.
  מוטיב זה מופיע בסיפור עם ממרוקו. אישה מוסלמית חולמת כי בבית הקברות המוסלמי קבור רב יהודי שלא תהיה לו מנוחה עד 
  שיובא לקבורה בבית קברות יהודי.

- בעל חיים הקובע את מקום הקבורה של גיבורים ידועי שם או גיבורים אנונימיים.
    מוטיב זה קיים בסיפורי עם יהודיים למשל:
   הגמל קובע את מקום קבורתו של הרמב"ם מופיע בספרו של ר' יוסף סופר
   עדות ביוסף.
   בסיפורי עם אחרים ממרוקו וממצרים המלך מצווה על בניו לקבור אותו במקום בו ייעצר סוסו הלבן.
   בסיפור עם מתימן מופיע המוטיב על מקום קבורתו של רבי ידוע.

- הסיפור אינו מפרט מדוע מקום קבורתו של הנביא יתרו לא נודע לבני עדתו.
  מוטיב זה מצוי לגבי גיבורי תרבות שמקום קבורתם לא נודע. כך לדוגמה מקום קבורתו של משה אינו ידוע "ולא ידע איש את    
  קבורתו עד היום הזה" (דברים ל"ד 6).